<h1>שו"ת הרשב"א ח"א סימן קע"ז</h1>
<h2>דף כא.</h2>
שאלת עוד גוי מהו שיאכל חמצו בביתו של ישראל, מי שרי לישראל להניחו להכניס חמץ שאין זה כעבודה זרה שעובר על לא תביא תועבה אל ביתך [דברים ז'] או לא. תשובה דבר ברור הוא זה, שהרי מקבלין פקדונות מן הגוים בשלא קבל עליו אחריות [פסחים ה' ע"ב], ולא עוד אלא שנראה בגמרא שאם ייחד לו בית אפילו בקבלת אחריות מותר אלא שהרב ז"ל השמיטה להחמיר בדבר וכן ראוי להחמיר, ואפילו בעבודה זרה בכי הא מנין שהוא אסור, שלא אסרו ואפילו בארץ אלא להשכיר לו ביתו [כ"א ע"א], אבל אם נכנס גוי לביתו של ישראל ועבודה זרה שלו בידו לא שמענו שיהא חייב ישראל בעל הבית להוציאו דלא תביא אמרה תורה. ובהדיא תניא בפרק קמא דפסחים [ו' ע"א] גוי שנכנס לחצרו של ישראל ובצקו בידו אין זקוק לבער הפקידו אצלו זקוק לבער ייחד לו בית אין זקוק לבער, והפקידו אצלו דוקא בשקבל עליו אחריות ומדהפקידו באחריות ייחד לו בית נמי אפילו בשקבל אחריות ואפילו הכי אין זקוק לבער, ואף על גב דשכירות לא קניא וביתו של ישראל הוא, הא אמרינן התם טעמא משום דאפקיה רחמנא בלשון לא ימצא [שמות י"ב] מי שמצוי בידך יצא זה שאין זה מצוי בידך, אלמא אף להשכיר לו או להשאיל לו להכניס בו חמצו מותר ואפילו לכתחילה. והא דגרסינן בירושלמי בפרק כל שעה [פסחים פ"ב ה"ב] גמרא חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח תני לא ישכור ישראל ביתו לגוי ליתן בתוכו חמץ, אני אומר דההיא פליגא אהא בריתא דגמרין דקסבר ההוא תנא דכיון דשכירות לא קניא הרי זה כמופקד אצלו ובשקבל עליו אחריות, ואם תמצא לומר דפשטה דההיא אפילו בלא קבלת אחריות משמע (להו), אנן אגמרא דידן סמכינן. (ואני) [ואי] נמי יש לי לומר דההיא בישראל יושב ומשמר בשכר היא וכיון דאסור בהנאה אסור לו לכתחלה להיות יושב ומשמר בשכר, ואף על גב דבדיעבד שכרו מותר כדאיתא בריש פרק השוכר את הפועל [ס"ב ע"א] דביין נסך דוקא הוא ששכרו אסור ומשום קנס וכדאמר רבי יוחנן קנס הוא שקנסו (בדחמרין) [בחמרין] וביין נסך, מכל מקום לכתחלה אסור. וקצת משמע לי כן מתוך אותה גירסא שבירושלמי, דהתם גרסינן [פסחים שם] חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה בתוך הפסח מהו רבי ירמיה אמר מותר רבי יוסי אמר אסור התיב רבי יוסי והתני לא ישכיר ישראל בהמתו לגוי להביא עליה חמץ פתר לה בבא עמו והתני לא ישכיר ישראל ספינתו לגוי להביא עליה חמץ פתר לה בבא עמו והתני לא ישכיר ישראל ביתו לגוי ליתן בתוכו חמץ אית לך מימר עמו, אנן לפום גמרין נאמר בבית נמי עמו ולכתחלה (שמשתעבד) [שמשתכר] באיסורי הנאה. וסוף דבר לכשתמצא לומר דההיא אפילו בלא עמו אנן לא קיימא לן הכי אלא כברייתא דמייתי בגמרין, ואידך מדלא אותיבו מינה בגמרא לא מיתניא בי(ה) רבי חייא ורבי הושעיא.
וכן בחמץ זה אין צריך לעשות לו מחיצה שלא אמרו [פסחים ו' ע"א] אלא במופקד אצלו שמא ישכח ויאכל כיון שמסור בידו ולא בדיל מיניה, אבל כאן בעליו משמרו ואף ישראל בדל ממנו, ודומה לחמץ של הקדש דמחמת חומר ההקדש נזהר בו ובודל ממנו, כל שכן זה שאינו מסור בידו כלל שהוא בודל ממנו ושבעלים משמרין אותו. אבל בודאי אסור להעלותו עמו על השולחן דקרוב הדבר לבא לידי פשיעה כיון שמכירין זה את זה. דכמו שאין ישראל מקפיד על הגוי שלא יאכל משלו כן הגוי לא יקפיד עליו. ואפילו בהפסק מפה אסור כאן, דכיון שחמץ במשהו רחוק הוא שלא יתערב פירור אחד משלו בשל ישראל וסחור סחור לכרמא לא תקרב.
<h2>דף סב.</h2>
שאלת עוד גוי מהו שיאכל חמצו בביתו של ישראל, מי שרי לישראל להניחו להכניס חמץ שאין זה כעבודה זרה שעובר על לא תביא תועבה אל ביתך [דברים ז'] או לא. תשובה דבר ברור הוא זה, שהרי מקבלין פקדונות מן הגוים בשלא קבל עליו אחריות [פסחים ה' ע"ב], ולא עוד אלא שנראה בגמרא שאם ייחד לו בית אפילו בקבלת אחריות מותר אלא שהרב ז"ל השמיטה להחמיר בדבר וכן ראוי להחמיר, ואפילו בעבודה זרה בכי הא מנין שהוא אסור, שלא אסרו ואפילו בארץ אלא להשכיר לו ביתו [כ"א ע"א], אבל אם נכנס גוי לביתו של ישראל ועבודה זרה שלו בידו לא שמענו שיהא חייב ישראל בעל הבית להוציאו דלא תביא אמרה תורה. ובהדיא תניא בפרק קמא דפסחים [ו' ע"א] גוי שנכנס לחצרו של ישראל ובצקו בידו אין זקוק לבער הפקידו אצלו זקוק לבער ייחד לו בית אין זקוק לבער, והפקידו אצלו דוקא בשקבל עליו אחריות ומדהפקידו באחריות ייחד לו בית נמי אפילו בשקבל אחריות ואפילו הכי אין זקוק לבער, ואף על גב דשכירות לא קניא וביתו של ישראל הוא, הא אמרינן התם טעמא משום דאפקיה רחמנא בלשון לא ימצא [שמות י"ב] מי שמצוי בידך יצא זה שאין זה מצוי בידך, אלמא אף להשכיר לו או להשאיל לו להכניס בו חמצו מותר ואפילו לכתחילה. והא דגרסינן בירושלמי בפרק כל שעה [פסחים פ"ב ה"ב] גמרא חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח תני לא ישכור ישראל ביתו לגוי ליתן בתוכו חמץ, אני אומר דההיא פליגא אהא בריתא דגמרין דקסבר ההוא תנא דכיון דשכירות לא קניא הרי זה כמופקד אצלו ובשקבל עליו אחריות, ואם תמצא לומר דפשטה דההיא אפילו בלא קבלת אחריות משמע (להו), אנן אגמרא דידן סמכינן. (ואני) [ואי] נמי יש לי לומר דההיא בישראל יושב ומשמר בשכר היא וכיון דאסור בהנאה אסור לו לכתחלה להיות יושב ומשמר בשכר, ואף על גב דבדיעבד שכרו מותר כדאיתא בריש פרק השוכר את הפועל [ס"ב ע"א] דביין נסך דוקא הוא ששכרו אסור ומשום קנס וכדאמר רבי יוחנן קנס הוא שקנסו (בדחמרין) [בחמרין] וביין נסך, מכל מקום לכתחלה אסור. וקצת משמע לי כן מתוך אותה גירסא שבירושלמי, דהתם גרסינן [פסחים שם] חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה בתוך הפסח מהו רבי ירמיה אמר מותר רבי יוסי אמר אסור התיב רבי יוסי והתני לא ישכיר ישראל בהמתו לגוי להביא עליה חמץ פתר לה בבא עמו והתני לא ישכיר ישראל ספינתו לגוי להביא עליה חמץ פתר לה בבא עמו והתני לא ישכיר ישראל ביתו לגוי ליתן בתוכו חמץ אית לך מימר עמו, אנן לפום גמרין נאמר בבית נמי עמו ולכתחלה (שמשתעבד) [שמשתכר] באיסורי הנאה. וסוף דבר לכשתמצא לומר דההיא אפילו בלא עמו אנן לא קיימא לן הכי אלא כברייתא דמייתי בגמרין, ואידך מדלא אותיבו מינה בגמרא לא מיתניא בי(ה) רבי חייא ורבי הושעיא.
וכן בחמץ זה אין צריך לעשות לו מחיצה שלא אמרו [פסחים ו' ע"א] אלא במופקד אצלו שמא ישכח ויאכל כיון שמסור בידו ולא בדיל מיניה, אבל כאן בעליו משמרו ואף ישראל בדל ממנו, ודומה לחמץ של הקדש דמחמת חומר ההקדש נזהר בו ובודל ממנו, כל שכן זה שאינו מסור בידו כלל שהוא בודל ממנו ושבעלים משמרין אותו. אבל בודאי אסור להעלותו עמו על השולחן דקרוב הדבר לבא לידי פשיעה כיון שמכירין זה את זה. דכמו שאין ישראל מקפיד על הגוי שלא יאכל משלו כן הגוי לא יקפיד עליו. ואפילו בהפסק מפה אסור כאן, דכיון שחמץ במשהו רחוק הוא שלא יתערב פירור אחד משלו בשל ישראל וסחור סחור לכרמא לא תקרב.
